גופ

*

מן הכאב נובע הציווי
הכאב הוא מקום הריפוי.

אלמנט האדמה

לא נישאת היא על רוחות השמיים,
לצליליה אין עונה.
צבעה כתום שלכת ושמש בין ערביים,
עטוית עננה.
בת הלהבה המלחשת.

כאשר אנו מדברים על מושג ה"לחץ השווה" בשיאצו, בתחושת "שני המקומות שהם אחד" מתרחש רגע שלא ניתן לכמת אותו ובו מתבטלות המחיצות בין המטפל והמטופל ומתבטלת תחושת הנפרדות שהיא הבסיס לדיסהרמוניה ולתחושת הדחק. זהו רגע של אחדות נטול שיפוטיות וביקורתיות שממוסס את ההגדרה של האני ואת התבניות וההתניות. הלחץ השווה, הינו הכלי ותוכנו באופן בו זמני שאת איכותו ניתן לקיים בכל מישורי ההתנהלות. להיות בלחץ שווה פירושו להיות מסוגל לעבור ממצב אחד לאחר בקלות ולהיות קשוב להשתנות המתמדת. אין נקיטת פעולה כי מתוך ההקשבה הפעולה מתרחשת מעצמה ולא ניתן לצפות אותה מראש.

גם בשיאצו וגם באומנויות לחימה מזרחיות העבודה על צ'י היא חשובה, בסיסית, ומשמעותית למתרגל. המטפל בשיאצו, והמתאמן באומנות לחימה מנסה להשפיע על הצ'י של האדם שמולו, תוך הפעלה של הצ'י האישי שלו. יכולת ההשפעה כרוכה באימון רב ולוקחת שנים רבות. בעבודה זו אעמוד על העבודה עם צ'י בשיאצו ובאומנויות לחימה ואנסה להשוות ביניהם.

בעבודה זו ניסיתי להתבונן בעולם החגים והמועדים בעזרת חמשת היסודות. גיליתי שהתבוננות כזו היא רבת פנים, מקיפה וחובקת עולם, והנני רק בתחילת הדרך, ובעבודה זו הצגתי רק דוגמאות.
שמחתי על האפשרות לחוות מחדש את החגים והמועדים, ולהעמיק בתוכנם, ומאידך גיסא, שמחתי על האפשרות להעמיק בתורת הריפוי של חמשת היסודות, והדברים עולים בקנה אחד, שני צדדים אלו של חיים עשויים יחדיו לרפא את עולם האדם מתחלואיו. מטרתנו היא לגלות ולחשוף את עומק החיים, לפגוש את חוויית החיים בפגישה ישירה. בעבודה זו חשתי הזדמנות לצעוד צעד קדימה, ולקחת לתוכי עוד טיפת חיים.

נקודת הדימיון בין הטיפול הפרטני בעבודה סוציאלית לבין הטיפול בזן שיאצו היא עצם המפגש עם בני אדם ועם המצב בו הם נמצאים באותו הרגע. המטופל מגיע בדרך כלל עם איזושהיא ציפייה שהמפגש ישנה את מצבו, ובידי שניהם ובעיקר בידי המטפל הבחירה כיצד יתנהל המפגש. אם כן, כיצד מתנהל המפגש בעבודה סוציאלית ובטיפול הזן שיאצו והאם מתקיימת בו שותפות?

האם יש יתרון לטיפול בארבע ידיים ואיך מגיעים להבין מהו ומה הייחוד בטיפול מסוג זה, או שאולי עצם האינטנסיפיקציה די בה כדי להעצים את היכולת הטיפולית. 'אובדן האינטימיות' - בטיפול של אחד על אחד נוצרת אינטימיות שלעיתים היא נכונה למטופל ולמטפל ולעיתים היא דחוסה ותובענית מדי - מה קורה כאשר יש שני מטפלים? האם זה מקנה יותר בטחון למטופל להרפות ולהסיר מחסומים או אולי ההיפך?

תסמונת הדחק הפוסט-טראומטי נמנית על קבוצת הפרעות נפשיות המכונות 'הפרעות חרדה'. קיימת הבחנה בין 'פחד' ל'חרדה': פחד הוא תגובה אדפטיבית ואף הכרחית למצב שיש בו סכנה ממשית; החרדה שונה ממנו בהיותה תגובה למצב לא-אמיתי או למצב מדומיין - אך כמובן שהאיום עדיין נחווה כאמיתי מאוד עבור האדם החרד. גם הרפואה הסינית מבחינה ביניהם: פחד הוא רגש הקשור לכליות (אלמנט המים), ואילו חרדה היא רגש העולה מן הלב (אלמנט האש).

מבין כל האומנויות מאפיינת בעיני השירה, יותר מכל, את יסוד המתכת. באומנות השירית נתן למצוא מאפיינים רבים של אלמנט המתכת, כפי שאני מבינה אותו, במחשבה הסינית. השירה מביעה רעיונות בצורה מתומצתת ומזוקקת; יש בה עידון רב, סיגנון של רעיונות מורכבים; היא פורחת בתוך גבולות, שלעיתים הם הדוקים מאוד; זוהי אומנות שהווייתה מינימליזם.

מתוך מכתביו של צ'ואנג טצה:
מפל המים הגבוה בערוצו של נהר הלו (LOO ), נישא לגובה מאות מטרים. נתזיו נראים ממרחק קילומטרים מהמקום. במעמקי הנהר הגועש לא נראה כל יצור חי.
יום אחד עמד קונפוציוס במרחק מה מהנהר, כשלפתע ראה אדם זקן נופל אל תוך המים הגועשים. הוא קרא לתלמידיו ויחד מיהרו להציל את הקורבן.
כשהגיעו אל הנהר, הזקן כבר טיפס אל הגדה, התהלך לאורכה ופיזם שיר להנאתו.
קונפוציוס מיהר אליו. 'אתה וודאי רוח רפאים אם ניצלת,' אמר, 'אבל עושה רושם שאתה בשר ודם. איזה כוחות מסתוריים יש לך?'
'שום כוחות מיוחדים,' אמר הזקן, 'התחלתי ללמוד בצעירותי, ובמשך שנות בגרותי תרגלתי ותרגלתי, עכשיו אני בטוח בהצלחתי. אני יורד למטה עם המים ועולה חזרה עם המים. אני הולך איתם ושוכח את עצמי. אני שורד כי אני לא נאבק בעליונותם של המים. זה הכל.'

התבוננות בהקשר ההיסטורי שבו מסונגה גיבש ופיתח את השיטה שקרא לה 'זן שיאצו' יכולה לתרום להעמקת ההבנה של דבריו. השיאצו קיבל את שמו רק בתחילת המאה העשרים, אך למעשה השיטה היתה קיימת מאות ואף אלפי שנים לפני כן. ביפן היו מסורות עתיקות של מסאז' וטיפול במגע, כמו למשל אנמה. במאה השישית לספירה הגיעה הרפואה הסינית ליפן, עם הפילוסופיה וגוף הידע התיאורטי שלה. הידע הזה נטמע בתרבות היפנית, ועבר מעין 'יפניזציה'. כך שיטות הטיפול במגע קיבלו גם בסיס תיאורטי מהרפואה הסינית. הטכניקות האלו לא היו מבוססות כטיפול רפואי ממוסד, אלא כשיטות ביתיות שבוצעו בקרב בני משפחה בכפרים, או על-ידי עיוורים. מעמדם היה יותר קרוב ל'תרופות סבתא' או שנועדו לשם פינוק.